<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ר"ז</h1>
<h2>דף כח:</h2>
כתב הרב ר' יצחק בר אשר הלוי ז"ל בסנהדרין בצוע בשלשה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פשרה ביחיד. יש לתמוה למה שינה תנא זה אליבא דר' מאיר לשון בצוע ואליבא דרבנן לשון פשרה. ועוד תני ברייתא דלקמן כך בצוע בשלשה דהיינו ר' מאיר דלעיל תני (ה':) אליבא דרשב"ג פשרה בשנים ויש לפרש דמאן דבעי שלשה (קם) [קרי] ליה בצוע על שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה שלא יהא אחד מהם נפסד יותר מכדי הראוי לו. ומאן דאמר פשרה ביחיד קרי ליה פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר אלא ענין שיכול לפשר ביניהם יפשר יפה כח הפשרה וכו' מכח הדין ואם נאמר זה שאין יכולים לחזור בהם בפשרה על פי שנים מכח הקנין הוא אבל בגמ' דין אין [צריך] קנין. מ"מ קי"ל בגמ' דין שב"ד פוסקין הדין ואומרים איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב שריר ומקויים הוא כמו(ת) הקנין שבעלי דינין קונין זה מזה בפשרה אלא בזה יפה כח הפשרה שהוא מקויים על פי שנים וגמר דין אינו מקוים אלא על פי שלשה דקבלוהו עלייהו. ודקאמר ר' אבהו בדלא קבלינהו עלייהו מכלל דשלשה אע"ג (דניא') [דלא קבלוהו דינם דין] יש ללמוד מכאן ששלשה הדיוטות יכולין לדון את האדם דהא בהדיוטות קאי הא מתניתין דקתני סיפא אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם. והא דתנן בפרק דלקמן [כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. זהו כששניהם נשמעים ומתרצים לב"ד שאין לנו לכופם לדין אלא לפני ב"ד שבוררין שניהם. אבל כשאחד מהם מסרב ואינו רוצה לדון כלל יכולין שלשה אפי' הדיוטות או יחיד מומחה לדונו על כרחו. ואם הזמינוהו לדין ושלחו לו ולא בא יקבלו עדים שלא בפניו וידונו על פי העדתם שלא מדעתו. ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וקשיא לי אמאי ישלם מביתו והלא כח עצמו שהבעל דין פוטר את עצמו מלהחזיר מה שגבה שלא כדין שיכול לומר הראו לי בפירוש דשלא כהלכה דנוני אחזיר ואם לאו לא אחזיר. הדיין נמי היה לו לומר וליפטר בכך מלשלם שיכול לומר הראו לי בפירוש דשלא כהלכה דנתי ואשלם. ואפי' אם תבע הבעל דין את הדיין לדין האיך יכול אותו ב"ד לחייב את הדיין לשלם יותר משיכולין את הבעל דין להחזיר מה שגבה שלא כדין. ואיני יודע לפרש האיך ישלם מביתו אלא אם כן מודה הדיין שטעה ודן שלא כהלכה דהואיל שהוא מודה שדן שלא כדין חייב לשלם. והוא הדין נמי אם הבעל דין מודה שגבה שלא כדין שחייב להחזיר. לפיכך לא שנינו גבי בעל דין שיחזיר אם הוא מודה דסתם בעל דין אינו חכם כל כך שיודע להבין (שנדנה) [שנידון] שלא כדין ואפי' אם הוא מבין אינו רוצה להודות אבל סתם דיין הוא חכם ויודע להבין שטעה ויש בו יראת שמים ויודה מעצמו שטעה ומאחר שהא מודה חייב לשלם מביתו. והלכתא פשרה צריכה קנין איני יודע בטוב מה טיבו של קנין זה אם צריכים שניהם קנין התובע המוחל קצת והנתבע המקבל עליו ליתן מקצת שלא יוכלו שניהם לחזור בהם. או אם הנתבע לבדו צריך קנין שלא יוכל לחזור בו ממה שקבל עליו ליתן אבל המוחל באמירה בעלמא יכול למחול. ותמה אני אם המוחל חוב לחבירו צריך קנין דנראין הדברים דבאמירה בעלמא סגיא שיאמר לו מחול לי הואיל והחוב ברשות הלוה הוא עכשיו. ואמרי' ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח (ב"ב פ"ה.). ובהלכות גדולות קא פסיק שאפי' נתפרשו כך שמוחל הכל צריך למיקנא מניה. ואיני ידוע מאיזה טעם. מכל מקום אפי' אם תמצא לומר שהמוחל חוב לחבירו אין צריך קנין יש לתרץ בכאן ששניהם צריכין קנין כגון שיש ביניהם תביעת קרקע או מונח ברשות הרבים. ונראה דאין הלכה כר' מאיר דפליגי עליה רבנן ורבן שמעון בן גמליאל. והאי דלא פסיק הלכתא כרבנן משום דלא צריך עד כאן לשון הרב בעל התוספות.
